אפשר גם אחרת
לא מזמן, אחת הסייעות המחליפות אמרה לי "איך הילד שלך גדל.. נהיה שובב. בשנה שעברה הוא היה שקט וביישן, זוכרת? (בטח שזוכרת, היה עומד ליד הקיר רוב היום. שילוב בין ילד רגיש וחוסר של דמות היקשרות בטוחה בגן) ועכשיו, ממש שובב"
האמת, זה מאוד משמח אותי לשמוע. היא אמרה לי את זה ככה על רגל אחת אבל אני יודעת איזה דרך עברנו, אני מכירה את הלב הזה שעבר תהליך כדי לצבור ביטחון וגם להפוך לשובב.
"איזה יופי! בהחלט גדל" עניתי לה.
"כן, אבל הוא לא הקשיב" היא אומרת ואני חושבת, בטח שלא הקשיב לך, אין לו קשר איתך נשמה. צריך לעשות שם עבודה של חיבור בשביל שיקשיב לך, בטח אם הוא בלהט המשחק שלו.
זה מה שחשבתי, אבל החזרתי לה פרצוף אמפתי (באמת לא נעים שלא מקשיבים לך). ואז היא המשיכה; "הושבתי אותו בצד היום… וגם שלחתי אותו לשם (לפינה האחורית של הגן)"
זה כבר ביאס אותי, אפילו עצבן, קצת אבל שמרתי על קור רוח ואמרתי בחיוך כאילו מתלוצץ "נראה לי שחיבוק היה יכול לעזור". זה מה שיצא לי באותו הרגע. והיא ענתה "בטח, גם חיבוק, אבל צריך גם גבולות".
חייכתי והלכתי אבל האמת היא שרציתי להגיד לה, אולי אפילו לצעוק –
גבולות לא מחייבים הפרדה, הרחקה, הושבה בצד, צעקות, כעס.
כמובן שאחר כך בבית, ברוגע, מול הילד שלי, שמעתי מה באמת היה ודיברנו על הקשבה לצוות ששומרות עלינו. דיברנו על כבוד, ככה בנעימים, בגובה העיניים וללא ביקורת או כעס.
תנו לי לגלות לכם סוד: אפשר להציב גבול ברור בלי כעס, אפילו ממקום חם וכן, גם אסרטיבי אבל ללא עצבים, צעקות והרחקות, בלי לייצר פרידה.
וכשאני עושה את זה, אני מעבירה לילד מסר שמקבלים אותו כמו שהוא. שאין שום דבר שיכול לגרום לי לדחות או להרחיק אותו. הוא אהוב כמו שהוא, גם אם הוא צריך עזרה להיזכר בגבול, אני איתו בזה, לא משאירה אותו לבד.
אנחנו בני האנוש יצורים חברתיים ותלותיים. ילדים זקוקים לאדם מבוגר על מנת שידאג להם ולכן כל פרידה נחוות במוח כאיום ממשי, הישרדותי. גם כעס והרחקה מתפרשים אצלם כפרידה וזה מאוד מבהיל.
אז תזכורת – גבולות לא שווה כעס/הרחקה/ענישה.
אפשר להציב גבול גם אחרת.
קל להגיד, קשה לעשות, כי קשה לשחרר את מה שחלקנו גדלנו עליו, קשה להשתחרר מדפוסים. אבל ההבנה הבסיסית היא שהעבודה היא שלנו עם עצמנו. אנחנו חייבים לחנך ולמשמע את עצמינו בשביל שנוכל לבוא טובים יותר לילדים שלנו. ואם יש לנו שם קושי, שווה להעמיק ולברר את זה בתהליך טיפולי.
ועוד תזכורת, זה לא אנחנו נגדם. הגבול הוא לא בנינו. אנחנו באותו הצד!! אנחנו יכולים גם להיות אלה שמציבים את הגבול וגם אלה שעומדות איתם מולו ומנחמים אותם עליו. העמדה איתה אנחנו מגיעים לאינטראקציה עם הילדים, הצבת גבול בביטחון, בהירות וגם חמלה, יכולה לעשות את כל ההבדל.
אמא יקרה, אבא יקר, רגע לפני שאתם "סוגרים פינה" וממהרים לצאת…
אני כל כך מכירה את ההרגשה הזאת שאנחנו כבר חייבות אוויר, מתות לצאת קצת בלי הילדים. מכירה גם את הימים שבהם יש לחץ בעבודה, שחייבים להספיק עוד כמה דברים על המחשב, שחייבים לעמוד בלוח הזמנים וכל כך בא לנו להזמין בייביסיטר/ דודה/ מישהי שתהייה חד פעמי עם הילדים, תסגור פינה, תעסיק אותם, תעשה את מה שצריך. ואז מזמינים אותה, עושים היכרות קצרה עם הילדים, אבל הם לא משחררים. הבייביסיטר באמת חמודה, מותק של נערה ובא לנו להגיד לילד/ה "מה הבעיה שלך? לך אליה לכמה דקות, עוד זמן קצר אני חוזרת". אבל במקרה הטוב יש לילדים הכרות מינימלית איתה אבל חיבור לא פעיל. במקרה הפחות טוב הם בכלל לא מכירים אותה, אין להם איתה קשר, לא נבנתה מערכת יחסים בטוחה, אז למה שירצו להישאר איתה בלי אמאבא? לילדים יש אינסטינקט חשוב, ששומר עליהם שלא ילכו אחרי אנשים זרים שעלולים לפגוע בהם. הטבע עשה עבודה טובה בהקשר הזה אבל זה אומר שאי אפשר לצפות מהם שישר יקשיבו ויסכימו להיות עם הבייביסיטר, הדודה, המטפלת החדשה בגן ואפילו המורה המחליפה בביה"ס, בלי שיווצר, בעזרתנו, חיבור וקשר שמשדר להם ביטחון ואהבה.
ילדים זקוקים להכנה. גם של הראש ובעיקר של הלב.
איך? קראו בתיאור!
זה שילדים לא נפרדים בקלות, לא אומר משהו רע עליהם, להיפך, זה אומר שיש להם אינסטינקטים בריאים ושאפשר לעזור ולהקל עליהם כשצריך להיפרד.
איך?
לייצר חיבור וקשר בטוח עם הדמות שתהיה איתם.
אז לפני שמוסרים אותם לידיים פחות מוכרות, שווה לעבוד על החיבור, לייצר היכרות הדרגתית. לבנות את הקשר.
תחילה דרך סיפורים, תמונות, מחשבות
בהמשך דרך מפגשים קצרים בנוכחות שלנו בלי לדחוף לקשר
לבנות בעצמנו את היחסים והביטחון בדמות הזאת וכך לעזור גם לילדים להתחבר ולבטוח.
ואם זאת דמות מוכרת, לסייע בהפעלת הקשר מחדש. להזכיר את החיבור והאהבה. להיזכר יחד בחוויות משותפות, בדמיון שבניהם ועוד.
אם תרצו לשאול עוד או להתייעץ, אני כאן.
ותודה לגיסתי האהובה והמוכשרת על העריכה הלשונית. משדרגת לי את הפוסטים וגם את החיים.
פריקה ושיתוף
מכירות את זה שאתן משתפות חברה או את בן/בת הזוג באיזה קושי והם מיד מתחילים לתת עצות, לנסות לפתור וזה ממש לא בא בטוב. כי תכלס אתן רק רציתן לפרוק בנוכחות אדם קרוב. שיקשיבו ויכילו אתכן.
ואז אתן גם נשארות עם זה כי לא ניתן לכן מספיק מקום. ההרגשה הנאחס ממשיכה איתכן, זה הופך אתכן ליותר קצרות ועצבניות בהמשך היום.
ואם מצב כזה חוזר על עצמו, בטווח הארוך אתן כבר פחות תרצו לשתף או לפרוק אצל האדם הזה…
עכשיו תחשבו על הילדה שלכן שחוזרת מהגן וחווה מגוון של חוויות, חלקן מעליבות ומתסכלות, היא נכנסת בדלת וזמן קצר אחרי מוצאת משהו לבכות בגללו. ואתם, שכל כך אוהבים אותה, מיד מנסים לעצור את הבכי,
לפתור
להסיח את הדעת
או נגיד מקרה אחר, כשהילד קצת יותר גדול ורוצה לשתף מקרה שהיה בבית הספר מול המורה או מול חבר, ואתם בתגובה, מהכוונות הכי טובות, מיד נכנסים למוד מחנך, איך הוא פעל? מה הוא היה צריך לעשות? מה אפשר ללמוד מזה להבא… במקום רגע להקשיב עד הסוף, לתת מקום לרגש.
אתם הבית של הלב שלו, המקום הבטוח לפרוק, להביע את הרגשות, ואם לא תאפשרו להכל לצאת באותנטיות יכול להיות שבהמשך הוא ילמד שעדיף לא לשתף אתכם. בדיוק כמו שקורה לנו כמבוגרים.
אז זה נכון שלנו המבוגרים יש את היכולת לבחור ולהחליט על איזה נושאים נדבר עם איזו חברה (עם בן/בת זוג זה כבר קצת יותר מורכב). אבל בשביל הילדים, אנחנו תמיד רוצים להיות המקום הזה. ואם לא נספק אותו עבורם הם עלולים לחפש אותו אצל אחרים.
במקרה הטוב הם ימצאו עוד מבוגר חם, אוהב וקשוב בעולם, אבל ברוב המקרים, הם יפנו לחברים שלהם וזה יכול להיות קצת יותר מסוכן. כי ילדים הם עדיין לא בשלים, הם מונעים מדחפים ואימפולסיביות ולכן לא יכולים לשמור על לב של ילד אחר. יום אחד הם יהיו חברים טובים וישמרו סוד, ויום אחר יריבו וישתמשו בסוד נגדו.
אז כשהילדים באים לפרוק אצלנו (וגם כשבן/בת הזוג באים) רגע לפני שאנחנו רצים קדימה, ממהרים לפתור ולתקן,
ננסה לעצור, להקשיב, לתת מקום ותוקף לרגש. לא תמיד צריך לדבר, לפעמים מספיק פשוט להיות.
ואחרי שנתנו מקום והסערה נרגעה, אפשר לבדוק אם מתאים גם לתת עצה (לא שיפוטית ובאהבה).
ילדים מדברים בהתנהגות. לפעמים ההתנהגות זאת הדרך שלהם להציג לנו את מה שעל ליבם, את מה שלא מצליחים להעביר במילים. לכן, כשהילד נסער, זה לא עוזר להגיד "תדבר במילים, שאבין אותך", כי לא תמיד יש מילים להכל. מה שחשוב לזכור, שזה אף פעם לא רק ההתנהגות, צריך להבין מה המקור שלה, מה החוויות והרגשות שמביאים להתנהגות ולטפל בהם.
כשהורים מגיעים אלי ומספרים על אתגרים בהתמודדות עם התנהגויות מסויימות של הילדים שלהם (אגרסיביות/התבכיינות/ השתוללות/הרטבות…) אני בודקת יחד איתם מה קורה עכשיו בחיים של הילדים.
האם יש מקומות בהם הם חווים תסכול גדול, בהלה, פרידות מרובות או ארוכות מכפי שהם יכולים להכיל..?
זה מסע עדין שבו אנחנו מפרקים לאט את חוויות היום יום, משערים מה מקור הקושי ואז עובדים על הדברים מהשורש.
להתייחס להתנהגות שלהם בלבד אולי יכול לעזור רגעית – להגיב למה שנראה על פני השטח, אבל זה לא יעיל לטווח הארוך. זה כמו ללכת לרופא שירשום תרופה עבור כאב כלשהו. התרופה אולי תקל על הכאב, התסמין, אבל זה לא יטפל בבעיה, והתסמינים עלולים להמשיך ולחזור במופעים שונים. אם כאב, נפשי או פיזי, לא מטופל כמו שצריך, מהשורש, זה עלול לגרום לנזק משמעותי.
טנטרומים
אז בואו נדבר רגע על טנטרומים, הדבר הזה שאמור לקרות בגיל "שנתיים הנורא" (או "המופלא") אבל בעצם לרוב מתחיל הרבה לפני ונמשך לתוך גיל שלוש עם עוד כמה ד"שים גם בשנים שאחרי. זה הרבה פעמים כולל השתטחויות על הרצפה (ללא הבדלי מיקום, ריצוף או רמת ניקיון), כולל בכי, צרחות, התנגדות, לפעמים בעיטות, הקשתות הגב וכו'.
אבל כמו גל, זה עולה ומתעצם ואז יורד בהדרגה ונרגע.
כשאיתמר הבן הבכור שלי היה בתקופה הזאת אני זוכרת שהתחילו להופיע ההתקפים האלה בווליום גבוהה ובעוצמות שלפעמים הכניסו אותי לחוסר אונים. ואז, לצד הידע שרכשתי ועם נשימה ארוכה התחלתי פשוט לשבת לידו על הרצפה, לתת לו את הביטחון שהוא לא לבד. הבנתי שבשלב הזה המוח שלו איבד כל קשר עם החלק המתפקד וההגיוני אז אין טעם לדבר ולהסביר, ושעכשיו חשוב בעיקר שאני אשאר מווסתת מול הסערה שלו.
חשוב שאנחנו נזכור שכאשר המוח נמצא במצב הזה, הוא לא פנוי לקלוט, ללמוד לקח, להקשיב, הוא לא חושב הגיונית,
הוא מופעל לגמרי מרגש והוא זקוק לנו על מנת להרגע, להתנחם ולחזור לתפקוד.
כל ילד הוא שונה וצריך משהו קצת אחר ברגע הזה,
יש כאלה שיעזור להם מגע, ואחרים שירצו שנשמור מרחק, יש כאלה שדיבור רגוע עוזר להם להתווסת ויש כאלה שרק יתחרפנו יותר אם נדבר איתם. כל הורה לומד להכיר מה הילד שלו צריך במצב הזה. העיקר שלא ננטוש, לא נצעק חזרה, שנהיה איתם ברגע הזה בנוכחות בטוחה ואוהבת.
אם לא נותנים לטנטרומים מקום, ממהרים להשתיק, להפסיק אותם, לכעוס, להעניש, ייתכן שיופיעו יותר, או שהטנטרומים יהפכו ליללות, להתבכיינות או לאגרסיביות. ובעיקר, אם ננסה להשתיק את הטנטרום, הילד שלנו ילמד שאין לו מקום בטוח ומכיל להביע את כל הרגשות שבו.
הוא עלול ללמוד שאין כאן אהבה ללא תנאים, כאן אני צריך לעמוד בציפיות ולהתנהג בהתאם על מנת להרגיש מקובל ואהוב. וזה עלול להשליך גם על מערכות יחסים אחרות שלו בעתיד.